ביאור שטיינזלץ על סוטה י״ב

1 דיקא נמי מדוייק גם כן ממה דכתיב שנאמר: "כלב בן יפונה הקנזי" יהושע יד, ו, משמע שהיה קשור למשפחת קנז, אבל לא היה בן קנז ממש. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

2 "עזובה" דברי הימים א ב, יח — זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה — שהכל עזבוה מתחילתה ולא רצו לשאתה מפני שהיתה חולנית ולא יפה. ושואלים על הלשון: "הוליד"? והלא כמו שפירשנו מינסב הוה נסיב לה נשא אותה! אמר ר' יוחנן: דבר זה מלמדנו כי כל הנושא אשה לשם שמים — מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.

3 "יריעות" נדרש — שהיו פניה דומין ליריעות שהיתה חיוורת ביותר.

4 "ואלה בניה" — אל תקרי תקרא בניה אלא בוניה, כלומר, אלה הם כינויים של בעלה, שעל ידי שנשאה כאילו בנה אותה, "ישר" — שישר את עצמו, ולא שמע לעצת המרגלים. "שובב" — ששיבב שיבר את יצרו, ו"ארדון" — שרדה את משל על יצרו, ואיכא דאמרי ויש שאומרים: על שהיו פניה של מרים אשתו דומין לורד לאחר שנישאת, ולכן נקרא ורדון.

5 נאמר "ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה" דברי הימים א ד, ה, ודורשים: "אשחור" — זה כלב, ולמה נקרא שמו אשחור — שהושחרו פניו בתעניות, שהיה צם כדי שלא ייכשל בעצת המרגלים. "אבי" — שנעשה לה לאשתו כאב, "תקוע" — שתקע חיבר את לבו לאביו שבשמים.

6 "היו שתי נשים", כלומר, — נעשה נעשית מרים כשתי נשים לפי שנשתנתה במשך הזמן. ולפיכך, "חלאה ונערה" — לא שתי נשים חלאה ונערה הואי היו, אלא בתחילה היתה מרים כחלאה חולה וזנוחה, ולבסוף היתה בריאה ויפה כנערה.

7 נאמר "ובני חלאה צרת וצהר ואתנן" דברי הימים א ד, ז, ומפרשים שלא בנים הם, אלא מה נשתנה בה לאחר שנבנתה, "צרת" — שנעשית צרה לחברותיה, שהיתה יפה כל כך שכל אשה היתה מתקנאה ביופיה. "צהר" — שהיו פניה מאירים ודומין כצהרים, "אתנן" — שכל הרואה אותה מתאוה עד שהוא מוליך אתנן מתנה לאשתו לרצותה.

8 א ושוב לענין פרשת שיעבוד מצרים. נאמר: "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו "שמות א, כב. אמר ר' יוסי בר' חנינא: מלשון הכתוב "לכל עמו" משמע שאף על עמו גזר גזירה זו. ואמר ר' יוסי בר' חנינא: שלש גזירות גזר, בתחילה אמר רק למילדות "אם בן הוא והמתן אתו" שמות א, טז, ולבסוף גזר על ישראל בלבד "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" שמות א, כב, ולבסוף אף על עמו גזר, שאף את בני המצרים ישליכו.

9 נאמר "וילך איש מבית לוי" שמות ב, א. ושואלים: להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו מרים. ומה עניינו?

10 תנא שנה החכם: עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" שמות א, כב אמר: לשוא אנו עמלין ומולידים בנים, שהרי בסופו של דבר הורגים אותם, עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן ועשו כמוהו וגירשו את נשותיהן.

11 אמרה לו מרים בתו: אבא, קשה גזירתך על ישראל יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות שלא להוליד כלל. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה שיהרגום, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא שאם אין נולדים, אינם מגיעים כלל לחיי עולם הבא.

12 פרעה הרשע כיון שרשע הוא — ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק — בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר בצדיקים: "ותגזר אמר ויקם לך" איוב כב, כח. שמע עמרם לדבריה, עמד והחזיר את אשתו, ומשראו כך עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

13 ושואלים: הלא נאמר "ויקח את בת לוי "שמות ב, א, ולפי מה שאמרנו שגירשה והחזירה, אם כן "ויחזור ויקח את בת לוי " מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אמר רב יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין נישואין כמו בנישואין ראשונים — הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו "אם הבנים שמחה" תהלים קיג, ט.

14 נאמר: "ויקח את בת לוי" שמות ב, א ותוהים: אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא היתה וקרי וקורא לה עדיין "בת"? ומניין שהיתה זקנה כל כך — שאמר ר' חמא בר' חנינא: בת לוי זו היא יוכבד, שהורתה הריונה היה בדרך מארץ ישראל עם יעקב ובניו בירידתם למצרים ולידתה עם כניסתם בין החומות של מצרים, שנאמר: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים" במדבר כו, נט, ודייק בלשון —

15 לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים. ואם כן כיצד קורא לה "בת"? אמר רב יהודה: שנולדו בה סימני נערות ונעשתה שוב צעירה כבת.

16 ב נאמר: "ותהר האשה ותלד בן" שמות ב, ב. ושואלים: והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא והרי היתה מעוברת בו עוד שלושה חודשים קודם לכן לפני שחזר ולקחה, כפי שיבואר! אמר רב יהודה בר זבינא: מקיש משווה הכתוב לידתה להורתה, מה הורתה תחילת הריונה שלא בצער — אף לידתה היתה שלא בצער. מכאן אנחנו למדים לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה בגזר דינה של חוה, שאשה הרה ויולדת בנים בצער.

17 נאמר "ותרא אתו כי טוב הוא" שמות ב, ב. תניא שנויה ברייתא, ר' מאיר אומר: "טוב" הוא שמו האמיתי של משה, שניתן לו על יד הוריו בלידתו. ר' יהודה אומר: "טוביה" שמו. ר' נחמיה אומר: שאמרו כן משום שבשעה שנולד ראו אותו שהוא הגון ראוי לנביאות. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, וכך הוא לומד זאת: כתיב הכא נאמר כאן: "ותרא אתו כי טוב הוא" וכתיב התם ונאמר שם: "וירא אלהים את האור כי טוב" בראשית א, ד.

18 נאמר "ותצפנהו שלשה ירחים" שמות ב, ב ומסבירים מדוע דווקא שלושה חודשים — שלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה שהחזירה בעלה, שלפי חשבון זה החלו לחפש אחרי הילד, והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא והיא היתה מעוברת בו שלושה חודשים קודם לכן.

19 נאמר שם "ולא יכלה עוד הצפינו". ושואלים: אמאי מדוע לא יכלה? תצפניה ותיזיל תצפנהו ותלך ותמשיך! אלא, כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטו ינוקא התם כל מקום שהיו שומעים המצרים שנולד תינוק, היו מביאים תינוק אחר לשם כי היכי דלישמעינהו ומעוי בהדיהו כדי שישמעו אותו בוכה ויבכו ביחד, דכתיב שנאמר: "אחזו לנו שועלים שעלים קטנים" שיר השירים ב, טו שהתינוקות הללו שהיו גורמים לגלות את הילדים המוחבאים נקראים "שועלים קטנים".

20 נאמר "ותקח לו תבת גמא" שמות ב, ג. ושואלים: מאי שנא במה שונה, מדוע דווקא גומא? אמר ר' אלעזר: מיכן מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, ולכן לקחה דבר זול, משום שלא רצתה להוציא ממון הרבה. וכל כך למה חביב עליהם יותר מגופם — לפי שאין פושטין ידיהן בגזל, לפיכך חשוב הוא בעיניהם.

21 ר' שמואל בר נחמני אמר: לא מטעם זה, אלא לקחה דבר רך כגומא, שיכול לעמוד הן בפני דבר רך והן בפני דבר קשה. אבל אם היתה עושה התיבה מדבר קשה כעצים חששה שמא ייתקל בדבר קשה ויישבר.

22 בביאור הנאמר "ותחמרה בחמר ובזפת" שמות ב, ג, תנא שנה החכם: מרחה חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק, משה, ריח רע של זפת.

23 על הנאמר "ותשם בה את הילד ותשם בסוף" שמות ב, ג ר' אלעזר אומר: בים סוף. ר' שמואל בר נחמני אמר:

24 אגם, כלומר, במקום שצומחים בו שיחים וקנים הניחה אותו, כדכתיב כפי שנאמר ביאור מצרים: "קנה וסוף קמלו" ישעיה יט, ו.

25 נאמר: "ותרד בת פרעה לרחץ על היאר" שמות ב, ה. אמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה, שהיתה זו טבילה של קבלת מצוות, וכן הוא אומר: "אם רחץ ה' את צאת בנות ציון" ישעיה ד, ד, והכוונה שם לחטאים, ללמדנו שיש רחיצה שעיקר משמעה הוא רוחני ולא חומרי.

26 "ונערתיה הלכת" שמות ב, ה. אמר ר' יוחנן: אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר "הנה אנכי הולך למות" בראשית כה, לב.

27 ומבארים: "ותרא את התבה בתוך הסוף" שמות ב, ה, כיון דחזו דקא בעו לאצולי שראו נערותיה שהיא רוצה להציל את משה, אמרו לה: גבירתנו, מנהגו של עולם כשמלך בשר ודם גוזר גזירה, גם אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה — לפחות בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך? בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

28 נאמר "ותשלח את אמתה ותקחה" שמות ב, ה. ר' יהודה ור' נחמיה נחלקו בפירוש המלה "אמתה", חד אחד מהם אמר: הכוונה לידה, וחד ואחד אמר: הכוונה לשפחתה. ומסבירים: מאן דאמר מי שאומר ידה — דכתיב שנאמר: "אמתה" שהיא אמת היד. ומאן דאמר ומי שאומר שפחתה — מכיון שלא כתיב נאמר ידה במפורש.

29 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר שפחתה, הא הרי אמרת שבא גבריאל וחבטן, את שפחותיה בקרקע! ומשיבים: ששייר לה גבריאל שפחה חדא אחת, דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה שאין דרכה של בת מלך לעמוד, להיות לבדה, ואת אותה שפחה שלחה לקחת את התיבה.

30 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר ש"אמתה" זו ידה, ליכתוב שיכתוב הכתוב במפורש "ידה"! ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו דאישתרבב אישתרבובי שהשתרבבה ידה והתארכה אמות הרבה. שאמר מר החכם בענין אחר: וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה שנשתרבבה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב שנאמר: "שני רשעים שברת" תהלים ג, ח, ואמר ריש לקיש: אל תיקרי תקרא "שברת" אלא "שריבבתה".

31 נאמר "ותפתח ותראהו את הילד" שמות ב, ו, ותוהים על לשון "ותראהו": הלא "ותרא" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אמר ר' יוסי בר' חנינא: שראתה שכינה עמו, והכתוב מתפרש: "ותראהו את" — עם הילד ראתה את ה'.

32 נאמר: "והנה נער בכה" שמות ב, ו קרי ליה קורא לו הכתוב "ילד", וקרי ליה וקורא לו באותו פסוק נער. תנא שנה החכם: הוא ילד וקולו גדול ועבה כנער, אלו דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, שהיה קולו עבה שלא כרגיל. אלא, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, כלומר, עשתה לו כעין חופה קטנה בתוך התיבה, שאמרה: שמא לא אזכה לחופתו.

33 נאמר: "ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה" שמות ב, ו. ושואלים: מנא מניין ידעה שהוא מילדי העברים? אמר ר' יוסי בר' חנינא: שראתה אותו שהוא מהול.

34 "זה" — אמר ר' יוחנן: מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, כשאמרה "זה" הכוונה: זה נופל במים ואין אחר נופל עוד למים.

35 והיינו וזהו שאמר ר' אלעזר, מאי דכתיב מהו שנאמר: "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים" ישעיה ח, יט, מהו פירוש "המצפצפים והמהגים": צופין ואינם יודעין מה צופין, מהגים ואינן יודעים מה מהגים. שאמנם רואים האובות והידעונים משהו מן העתיד אבל אינם רואים אותו בבירור.

36 ראו האיצטגנינים שמושיען של ישראל במים הוא לוקה וידעו שפורענותו תהיה במים, עמדו וגזרו: "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" שמות א, כב. כיון דשדיוה שהשליכו את משה למים, שהיה ביאור, אמרו: תו לא חזינן כי ההוא סימנא שוב אין אנחנו רואים עוד כמו הסימן ההוא, שמושיעם של ישראל כבר נמצא במים, בטלו לגזירתייהו את גזירתם מאותה שעה. והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה, ועל דבר זה ראו שלוקה במים.

37 והיינו וזהו שאמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב מהו שנאמר "המה מי מריבה אשר רבו" במדבר כ, יג — המה המים שראו איצטגניני פרעה וטעו בהם. והיינו דקאמר וזהו שאמר משה "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" במדבר יא, כא; אמר להן משה לישראל: בשבילי בגללי, "רגלי" שנזרקתי למים נצלתם כולכם, שמאז בטלה הגזירה ויש לי חלק בכם.

38 ר' חנינא בר פפא אמר: אותו היום שהונח משה ביאור עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה שהוא יום קריעת ים סוף ילקה ביום זה?

39 ר' אחא בר חנינא אמר: אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?

40 ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר שהונח משה ביאור בששה בסיון, משכחת לה מוצא אתה תלתא ירחי שלושה חודשים של הצפנה, שאמר מר החכם: בשבעה באדר מת משה רבינו, ובשבעה באדר נולד משה, ולפי זה משבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי שלושה חודשים. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שהיה בעשרים ואחד בניסן, היכי משכחת לה איך מוצא אתה שלושה חודשים?

41 ומשיבים: אותה שנה, שנה מעוברת היתה, שהיו בה שני חודשי אדר, ואם כן הצפינתו רובו של חודש ראשון משבעה באדר ראשון שנולד בו, ורובו של אחרון עד עשרים ואחד בניסן, ואמצעי אדר שני שלם.

42 נאמר: "ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית" שמות ב, ז ושואלים: ומאי שנא ומה שונה, מדוע דווקא מעבריות?

43 מלמד שלפני כן החזירוהו סובבוהו למשה על כל המניקות המצריות כולן, ולא ינק מהן, אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא? והיינו דכתיב וזהו שנאמר "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה ". למי יורה דעה ולמי יבין שמועה, כלומר, למי ילמד את התורה — לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ראה ישעיה כח, ט, לזה שלא רצה לינוק "גמולי" מחלב נכריה.

44 נאמר: "ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה" שמות ב, ח אמר ר' אלעזר: מלמד שהלכה בזריזות כעלמה, כלומר, כעלמה גדולה ולא כילדה. ר' שמואל בר נחמני אמר: "העלמה" — שהעלימה את דבריה ולא סיפרה לה שהיא מביאה אותו אל אמו.

45 נאמר שם "ותאמר לה בת פרעה ליוכבד היליכי את הילד הזה" שמות ב, ט. אמר ר' חמא בר' חנינא: מתנבאה היתה בת פרעה ואינה יודעת מה מתנבאה, "היליכי" פירושו — הא שליכי זה שלך. "ואני אתן את שכרך" שמות ב, ט. אמר ר' חמא בר' חנינא: לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנין להן שכרן, שהרי החזירו ליוכבד את בנה ואף קיבלה שכר על שהניקה אותו.

46 נאמר "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" שמות טו, כ. ושואלים: וכי היתה אחות אהרן ולא אחות משה? אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה ויש אומרים אותה, אמר רב נחמן אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאה עוד כשהיא אחות אהרן, כשעדיין לא נולד משה,